סיוט ער של האמן הסיני שלא מורשה לעזוב את ארצו, אי וי וי. מתוך התערוכה האחרונה שלו עדות בברלין Ai Weiwei Waking nightmare … Ai Weiwei's Entropy (Sleep), from SACRED (2013). Click to enlarge. All photograph: David Levene

שאלון מיוחד לכבוד פסח: סופרים ומשוררים עונים על שאלה אחת שהציבה בפניהם ד"ר שירלי סלע-לבבי – "מהי חירות בעינייך?"

חירות עבורי היא הדרך לשולחן הכתיבה שלי, שהוא כבר לא שולחן כתיבה, אלא טאבלאט עם מקלדת קטנה שבה אני מתיישב בקפה אקראי. היכולת לעזוב את העבודה ולחשוב מחוץ לעבודה, על העבודה. הכתיבה הינה החירות, הדרך אליה ומתוכה. להגר לתוך החירות של הכתיבה ולחזור בחיים, מעולמות הרפאים, ולהיזהר מכל אלו שרוצים את המונופול על האמת, שלא נותנים לאי וי וי (Ai Wei Weil) לעזוב את סין בגלל האמנות שלו. מהרגע שנאמר לי שאני כותב, ועד הרגע שהבנתי שאני כותב – פחדתי. עדיף לא לחשוף בפני רבים את העובדה שנפשי עירומה, רעה מלוכלכת ומגעילה. גועל נפש, אל תתקרבו אליה. יאללה שתחררו לי מהפנים. חירות, אלק. חג שמח!

באחד מהערבים המיוחדים שעברתי בברלין, קפצתי מעל החומות של ישראל ואיראן ופתחתי פרלמנט גולים משהאדים-איראנים עם שני גולים אחרים. ישבנו בקפה קוטי (שהוא האלבי המקומי). היכן שכל המהגרים מהמזרח התיכון וממדינות אחרות יושבים בשילוב עם המערב גרמנים והמזרח גרמנים. התקרה מצוירת בציורים ילדותיים, המוזיקה יכולה להגיע לסלסה ולערבית, ואז לעבור לרוק. המקום כולו מלא עשן, הכורסאות אדומות, והאווירה חברותית ביותר, ואפשר להתחיל לדבר עם כל מי שרוצים.

הצגתי את עצמי כפליט יהודי-איראני, לא בצורה הצינית שבה ישראל עושה שימוש בפליטות של היהודים-הערבים, בכדי לבטל הזכויות של הפלסטינים הגולים.  סיפרתי שעד היום איני יכול ללכת ולהשתטח על קברי הורי סבי, הנמצאים במשהד. אינני רומנטיקן, סבי ברח ממשהד, בגלל הפונדמנטליזם המוסלמי. יחד עם זאת, גם הצד האחר לא בדיוק היה שוחר שלום: הציונים המשיכו עם המלחמות שלהם בכל מדינות ערב, תוך כדי כיבוש פלסטין ועד לימינו שביבי הולך לשיחות שלום, בכדי לא להשיג שלום, אלא למשוך את הזמן עד חזרת המפלגה הרפובליקנית לשלטון (ממליץ לראות את ה"דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט, שתיאר בבדיחות דעת את העלייה לרגל של מנהיגי המפלגה הרפובליקנית לקבל את ברכת התרומות של שלדון אדלסון).

אז הנה אני יושב, עם שני הפליטים ממשהד. אחד עם שיער ארוך, מזכיר לי את עצמי לפני עשר שנים, והשני עם שיער קצר. האחד מתוסכל מאוד מגרמניה, מתגורר אצל חברים ולא עבר תהליך של אינטגרציה לחברה הגרמנית. השני ויתר על חיי החברה שלו, למד גרמנית מהבוקר עד הערב ונרשם לאוניברסיטה. אחד בעל ביקורת מאוד גדולה על גרמניה והיחס שלה לפליטים, מהגרים ומבקשי המקלט, השני ביישן יותר, מנסה כמה שיותר לעזור לאח האיראני שלו. אנחנו פוצחים בשיחה, ומזמינים אחד את השני לבירה, אני מספר מדוע עזבתי את ארץ הקודש. הסיפור שלהם הרבה יותר קשה משלי. אח של הבחור המתוסכל יותר נרצח על ידי השלטונות. הם לא יכולים לחזור לאיראן, כי המשטר רודף אותם. הם, כמוני, פעילים חברתיים. אבל בישראל, אני עדיין לא מבוקש על הפעילות שלי.

לפני שנה וחצי הוזמנתי לסדנת תרגום בברלין ונחשפתי לעיר על כל רבדיה, הן המחאתיים (הצטרפתי להפגנה של איראנים ויהודים נגד חימוש המזרח התיכון), הן האמנותיים (שרצתי בבינאלה) והן היהודים-ישראלים (הכרתי את הקהילה הגולה). זרע הפורענות נכנס למחזור הדם שלי. עם בואי בפעם השנייה לעיר, אני מודה ששמתי לי למטרה לא לחזור על אותם שבילים שפעלתי בהם בעבר בישראל. למרות שאני מכיר את הפעילים המקומיים ואף הלכתי להרצאות לשמוע על המתרחש מבחינת האקטיביזם המקומי. אך אני מקשיב, מתעניין, סקרן מאוד, הייתי במחנה הפליטים בעיר, שמוקם בבית ספר ושם יש פליטים ומבקשי מקלט, למדתי על חוקי ההגירה ובעיקר אני מקשיב לסיפורים העוברים דרכי ומעבד אותם לסיפורים.

מצחיק, אבל יש את תל אביב הלבנה ותל אביב השחורה גם כאן, למרות שכולם יושבים באותו "בית קפה", יעני לא רחוק אחד מהשני. יש אלו שיש להם את הדרכונים האירופאיים, הזיכרון האירופי, ההזדהות האירופית, הלובן, ההיסטוריה האירופית, ויש אלו שאין להם. שמזוהים באירופה מיד עם הצד הכהה, זה שמאיים על השפע, על הכוח, על החלוקה הלא צודקת של המשאבים, זה שמזכיר את האחר הפוליטי, והתיאולוגי בגופו (היהודי-ערבי). אבל מי שכבר מודע להיסטוריה שלו, נושא אתה בגאון לכל מקום אליו הוא הולך.

הסיבה לחגיגה בקפה קוטי, היא הנסיעה של אחת מהחברות שלנו בחזרה לישראל. אני מביט בשני החברים האיראנים שלי ובהוריי ובהוריי חבריי וחברותיי שהגיעו לישראל. באיזה אפשרות אני בוחר: האם אני אלמד גרמנית ואעבור מחיקה? האם אני אהיה מתוסכל ואבקר את החברה המקומית וזאת שממנה הגעתי ואשמור בכול הכוח על השפה שלי? הדור השני המזרחי בישראל עבר מחיקה שאת רישומיה אנו מרגישים עד היום. כל השמות שעוברתו, כל המסורות שנכחדו, הפצע קשה מנשוא. אך הדור השלישי המזרחי לא הסכים למחיקה, והוא בונה מחדש את זכרונו, השפה שלו ואת המוזיקה שלו. לא במקרה דיקלה, רביד כחלני, דודו טסה, נטע אלקיים ואחרים חזרו לשיר בשפות המוצא של הוריהם.

בסרט Forget Bagdad, במאי עיראקי-שווייצרי ששמע סיפורים מאביו על העיראקים היהודים, נסע לישראל ופגש את הסופרים סמי מיכאל, שמעון בלס, סמיר נקאש ואחרים. כולם מדברים בסרט בערבית ומסבירים את היחס שלהם להגירה בישראל. סמי מיכאל עבר בקלות יותר לכתוב בעברית. שמעון בלס חש את הנקמה של המילים הערביות על שעבר לכתוב בעברית. ורק סמיר נקאש לא הסכים לעבור לעברית. הוא נשאר לכתוב בדיאלקט העיראקי של יהודי בגדאד. הסבל שלו היה קשה מנשוא, ואף בערוב ימיו הוא גלה למנצ'סטר. בזכותו השתמרה השפה המיוחדת, והוא זכה לשבחים אפילו מהסופר המצרי הידוע נגיב מחפוז, זוכה פרס הנובל לספרות.

בביקור שלי בבית ספר שהפך למקום מקלט לגולים צפון אפריקאיים בקרויצברג, ראיתי המון תסכול. ואף כשדיברתי עם שני גולים מצפון אפריקה, הם סיפרו לי על בעיות רבות של שכרות וסמים. הקושי הוא כמובן לא רק בגולים עצמם, ובאפשרויות שהם בוחרים (למרות שהימין אוהב להציג את כל התהליך כאישי). הבעיה היא במבנה החברתי. האם החברה המקומית רוצה לקלוט את המהגרים החדשים אליה? מחד גיסא, לראשונה אחרי שנות התשעים, גרמניה נחשבת כמקלט המדיני המועדף על הפליטים בעולם, כך על פי דו"ח נציבות האו"ם לפליטים לשנת 2013. מבחינת קליטת מהגרים לתוכה. מאידך גיסא, יש הרבה קשיים, מחסומים וסלקציות בדרך.

בחזרה לפרלמנט האיראני הגולה שפתחנו בקפה קוטי, אני מסתכל על החברים החדשים שלי, ושואל את עצמי, כיצד האזרחים יוכלו להפיל את החומות שהפוליטיקאים בנו בהיעדר דמיון, חזון, תעוזה ואהבה אנושית בסיסית? אין פה דיון תיאורטי, מדובר בנו. מדובר באזרחי המזרח התיכון שמדמם את עצמו למוות, שהמערב מחמש מהבוקר עד הערב, ושהאזרחים חייבים להחזיר בו את השליטה. אם נדע לשבת ביחד, להכיר, לדבר, החומות יפלו, ואולי לא נצטרך לגלות, להגר, לנוע רחוק מהאביב, אל תוך השלג המקפיא הגרמני. ואם כבר גלינו כיצד נוכל להפיל את החומות בינינו לבין החברה המקומית? מדוע שנזכה ליחס אחר? האם אין אנחנו אנשים כמו הגרמנים או האירופאים? האם רצינו לעזוב את כל מה שידענו בארצות המוצא? איך יוצרים חברה אנושית, שבה כל בני האדם שווים? האם היא אפשרית?

* * *

ממה אתה בורח? זאת השאלה המרכזית שנשאלתי על ידי ישראלים (בעיקר יהודים), מאז שעברתי לברלין. ניסיתי בכל הכוח שלא לומר שאני מהגר. מדוע שאהגר. יש לי משפחה, אהבה, חברים, שפה, תרבות, וספרים מתוכננים לצאת בשנה הקרובה. ובכל זאת אני פה, אלפי קילומטרים מהמקום שבו גדלתי, משכיר דירה בשכונת נויקלן.

הסתיו היה נאה ביותר. עשרות אלפי עלים בכל הצבעים שמכסים את המדרכות, שקיעות ארוכות, המגדל של אלכסנדר בין שני עמודי גיברלטר של רחוב קרל מרקס אלי במזרח, הימם אותו ביופיו. מספר פעמים בשבוע הייתי נוסע לכיוונו באופניי ומרגיש חופשי. צועק "אני חופשי." ותמיד חזר אלי ההד "אתה חופשי" ואז הייתי חושב את המילים של האדמו"ר סחרוף "כולנו חופשיים, אבל ממה אלוהים, ממה?" (השיר "עבדים" באלבום "נגיעות", 1998).

בהתחלה ניסו לומר לי לא לדבר על ישראל: "בשביל מה לכתוב על מה שקורה אצלנו, תכתוב על דברים טובים אצלכם". הצחיקו אותי. באמת. כאילו שאני יכול להיות לגמרי בגרמניה ולשכוח את ארבעים ואחת שנותיי בישראל. ניסיתי להסביר שאני לא מהגר. אבל גם אם הייתי מהגר, אז תמיד הייתי חצוי לשניים. צד אחד עם הזכרון של לגדול בישראל וצד שני של להיות במקום, בתרבות, בשפה ובמנהגים החדשים.

אני לא מהגר, אך ההיי של הניתוק מישראל היה גבוה, יצאתי למסיבות רבות, הופעות, הכרתי כמה שיותר אנשים, התפרשתי על העיר, בלילה נסעתי מרחקים בכדי לחזור לביתי שיכור. שלושה חודשים הראשונים בסיפור האהבה שלי עם ברלין היו השתוללות מתמדת. אבל כמו כל מערכות היחסים, לכל היי יש בור שמחכה לו. ואחרי תקופה ברלין ואני התחלנו לדבר על מה ואיך. "כמה זמן תתני לי?" שאלתי אותה. "כמה אתה רוצה?" ענתה במהירות. "שנתיים", חשבתי לעצמי או פחות. "קח את כל הזמן שבעולם, אבל תדע שאין פה התחייבות ואני רוצה ספייס", היא החזירה והלכה להשתרלל עם מהגרות אחרות.

אני לא מהגר, אך השלג החל לנזול מהשמים כמו נזלת, הקרח הקפיא את המדרכות, הלכלוך התכסה בלובן שהשחיר אט אט. עפרי אילני ידידי כתב על חמישים גוונים של שלג ואכן התחלתי ללמוד על הדרכים השונות שבהן אפשר לתפוס את השלג. השלג של המדרכות, זה של הלב הקפוא בין האנשים שמרפיקהם הופכים קשים כקרח, השלג של הכבישים, השלג של האוטובוסים, השלג שמכסה את האופניים, זה של המהגרים האחרים שהופכים אט-אט לגרמנים וכיוצא בזה.

אני לא מהגר, אבל עם החורף הקשה הגיעו הגעגועים, הרצון להיות במקום הטבעי, מוקף בסלנג, בהתחדשות של המילים, עם אנשים שיבינו אותך. אז במקום לנסוע בחזרה לישראל כל פעם שהלב מתגעגע, הקפתי את עצמי בחברים ישראלים, ויש לנו סלון שבו אנו יושבים לפחות פעם בשבוע ומדסקסים בעברית. אבל הגעגוע היה הרבה יותר גדול מהיכולת שלי באמת לספק אותו.

אני לא מהגר, אבל אני מהגר מהלב, מהרצון לגאולה ושינוי חברתי. כי אני כבר לא פעיל חברתי, פוליטי. ניהול, ריכוז ופעילות גרילה תרבות עברה לידי המשוררת והפעילה איילה חננאל, מדור השירה של באסטה שערכתי עבר לידי העורכת והמשוררת עדי קיסר. ונותרתי רק עם המילים, והן היחידות שסיפקו אותי. בארבעת החודשים שאני בארץ ההונים, כתבתי עשרות אלפי מילים. אבל הפחדים קשים וגדולים, הבדידות עצומה ואין מקום שבו ארגיש בבית.

אני לא מהגר, אבל גם בבית עם בנט, לפיד, ליברמן ונתניהו איני בבית. ואני תקוע בין לבין ומה שנשאר ללב הוא להגר ללב של מהגרים ומהגרות אחרים. וכל דרום אירופה נמצאת פה (יוונים, איטלקים וספרדים), הגולה הערבית (איראנים, פלסטינים, לבנונים, תורכים, צפון אפריקאים), ומכל רחבי העולם מצטרפים עוד ועוד. חוויה מרוממת נפש, להיות במרכז של אוקיינוס של גלי ענק של מהגרים.

הלב אומר שכל אדם מהגר, ברגע שהוא יוצא מרחם אימו. ואלוהים אומר שכולנו מהגרים, ברגע שגורשנו מגן עדן. ואני אומר לעצמי, תגביר את המוזיקה בפלאפון, כשאביב גדג' זועק "אם זאת גאולה, עדיף גלות"… ("ילדם של מהגרים", 2013).

 * * *

אני פחות שואל שאלות

יותר מתמסר לג'אז של ברלין

שמגיע מגָלוּיות שונות,

בלילה מטפס על חלונות נשים,

בבוקר בעבודות פרך

ובשבת עם המילים הקדושות

מדבר לעצמי בעברית, ללא ארץ

מדבר לאחרים באחרוּת, ללא ארץ

ונעדרתי מאזכרה של אבי,

ונזכרתי בו בכל מילה ממילותיי

איני יודע מאיפה באתי ולאן אני הולך

אבל גם לזרות יש רגע הולדת

ואתעורר בזרועות

בגפיים ארוכים

בזיכרונות

כילד

ספר השירה החמישי והאחרון של מתי שמואלוף "פרידה בברלין" (2014) ראה אור בהוצאה הדיגיטלית של בוקסילה

*

הפוסט התפרסם לראשונה באתר "העוקץ"